כאשר חותמים בני זוג על הסכם גירושין, חשוב להם לדעת שבכך הותירו מאחוריהם את השלב הקשה יחסית מבין שלבי הליך הגירושין (מהפן הטכני כמובן…) ושלא יאלצו לדון שנית בנושאים שסוכמו ביניהם. ברצונם להבטיח לעצמם וודאות.
דרך אחת התורמת להשגת וודאות זו, היא העובדה שהסכם גירושין מובא בפני בית משפט, המעניק לו תוקף של פסק דין.
עם זאת, גם פסק דין ניתן לבטל או לשנות – אם כי לא בקלות. כמו כן ישנם מצבים בהם מתעוררות סוגיות שלא הוסדרו בהסכם גירושין. שהרי גם הסכם גירושין מהמדרגה הראשונה, לא יכול לצפות את העתיד על כל צפונותיו ומורכבויותיו. במקרים כאלו תיתכן פניה של אחד הצדדים לבית המשפט בבקשה להכריע בסוגיה שהתעוררה. וכך, שוב, מוצאים עצמם בני הזוג נדרשים לנהל דיונים אותם ביקשו למנוע.
בדרך כלל, הגבלה כאמור נוצרת בעקבות לחץ חד צדדי של הצד לטובתו מנוסח ההסכם, אולם מקרה זה אינו היחיד בו תנוסח תניה כזו בהסכם.
האינטרס הציבורי להבטיח גישה לערכאות לכל פרט בחברה, גובר לא פעם על מכשולים טכניים ומהותיים. כך למשל בבואו של בית המשפט להחליט האם לפטור מתדיין מהפקדת עירבון לצורך הבטחת תשלום הוצאותיו של הצד השני, וזאת בשל מצבו הכלכלי וכדומה, ישקול בין היתר את האינטרס לאפשר גישה לערכאות כאמור.
