האם הנכס שלכם מלפני הנישואים, ירושה או מתנה הם באמת יישארו שלכם לאחר הגירושים ?

חוק יחסי ממון שנכנס לתוקפו ב 1.1.1974 בא להסדיר את חלוקת הרכוש בין בני זוג בעת פרידה (גירושים). החוק קובע מפורשות כי מתנות וירושות שקיבלו בני הזוג במהלך הנישואים אינם נחשבים כרכוש משותף ואין לחלקם.
סעיף 5 א (1) לחוק יחסי ממון –

נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין”

בשנים האחרונות חלה מהפכה שקטה בתחום חלוקת הרכוש בין בני זוג וכיום בתי המשפט לענייני משפחה קבעו בסדרת פסיקות חדשניות כולל תקדים בבית המשפט העליון כי בן/בת זוג יכול לרכוש זכויות ברכוש של בן/בת זוגו שהיה בבעלותו הבלעדית לפני הנישואים ו/או התקבל בירושה או במתנה במהלך הנישואים.
במילים אחרות בפסקי הדין שנתנו בשנים אחרונות, הוכרה זכותו של בן/בת הזוג לטעון לשיתוף בנכס ו/או בנכסים ספציפיים, וזאת על ידי הוכחת כוונת שיתוף בנכס ספציפי למרות שאותו נכס שייך באופן בלעדי לבן/בת הזוג מלפני הנישואים או כתוצאה מירושה/מתנה ולא נרכש כלל כתוצאה ממאמץ משותף.
לצורך הדגשה הבהיר כי בני זוג יכולים להפוך לשותפים בנכס/ים אם מכוח כוונת הצדדים או מכוח הדין הכללי.

יפים דברים של כבוד השופטת נילי מימון בנושא זה –
“עם זאת אין חוק יחסי ממון בין בני זוג מונע מבני זוג להיות שותפים בנכס או אף בכלל נכסיהם ואולם השותפות אין יסודה בחזקה בדבר קיומה כי אם בסיסה מושתת על ראיות בדבר הסכמת הצדדים להיות שותפים בנכס או שהיא קמה מכוח הדין הכללי כמו דיני נאמנות, שליחות, עקרון תום לב עשיית עושר ולא במשפט”.
בית המשפט העליון אישר פרשנות זאת בשורה של פסקי דין ועל פיה: “אין בהוראותיו של סעיף 5 לחוק יחסי ממון כדי למנוע יצירת שיתוף בנכס ספציפי לפי הדין הכללי החל על העניין, לרבות בנכס שנרכש על-ידי אחד מבני-הזוג טרם הנישואין”.

בתי המשפט לענייני משפחה לא עצרו כאן ואף קבעו בסדרת פסיקות שהתקבלו לאחרונה כי לגבי דירת המגורים המשותפת יש כללים מחמירים יותר לגבי בן/בת הזוג הטוען לבעלות בלעדית. קרי בתי המשפט הכירו בזכותו של בן/בת הזוג הלא רשום בדירת המגורים על דרך השלילה – בהסתמך על כך שבן/בת הזוג לא נתן ביטוי חיצוני לרצונו שלא לשתף את דירת המגורים.

בתי המשפט קבעו בעצם כי יש בחיי המשפחה הרגילים בכדי ליצור מצב בו אף לבן הזוג שאינו הבעלים הרשום חלק בדירת המגורים המשותפת.
המשמעות היא שבפועל נטל הוכחה עובר אל בן הזוג הרשום. קביעתו של בית המשפט כי מהטוען כנגד השיתוף בדירה מצופה להציג ביטוי חיצוני אובייקטיבי לרצון שלא לשתף את הבן הזוג בדירת המגורים, מעבירה הלכה למעשה את נטל הראיה אל כתפיו.

אציין כי הנטייה כיום של בתי המשפט היא לייחס כוונת שיתוף מוגברת ככל שהדבר נוגע לדירת המגורים שהיא לב ליבו של הרכוש המשותף של התא המשפחתי.
היטיב לסכם את הסוגיה השופט א’ רובינשטיין בקובעו כי:
 “רוח העידן, פתיחת הדלתות לגישה שאינה ‘פורמאלית’ בלבד הנאחזת ברישום הנכס, אלא בוחנת מצבים חברתיים ואישיים למהותם, מרחפת על פני הפסיקה זה שנים באשר לשיתוף הנכסים גם לגבי נכסים שנרכשו לפני הנישואין, ובייחוד דירת המגורים.

ככל שהתוכן המשותף שנוצק לקניין, ובוודאי לדירת המגורים של זוג ומשפחה, משמעותי יותר, וככל שהייתה שותפות נמשכת בחיי הנישואין ולה ביטויים מסוגים שונים, גם אם לא היו החיים ‘גן של ורדים’ בכל עת ובכל שעה, כן מצדיקה ההגינות כי תגבר ההתייחסות לחזקת השיתוף, ובייחוד על נכס כמו דירת המגורים, קן המשפחה”

אשר לשאלה מהן אותן ביטויים מסוגים שונים שיוכיחו כוונת שיתוף מכוח הדין הכללי, נקבע כי:
“‘גבולות הגזרה’ אינם חדים, אך כך מטבע הדברים: אי אפשר לקבוע מראש כללים ברורים באשר לכל האפשרויות שמזמנת המציאות האנושית. לכן גם מתלבטים בתי המשפט ממקרה למקרה, באשר לנכס הספציפי בו מדובר וכוונת הצדדים לגביו. הפרשנות בה דיברנו יסודה בשיקולי הגינות במקרים שבהם הכף נוטה, במכלול ההשקעות בנכס, בהתנהגות הצדדים הכרוכה בו, לעבר השיתוף. מובן כי הדברים אינם נטולים בעייתיות, כיוון שלעיתים קשה לכמת את ההשקעות ואת ‘ההתנהגות ההשקעתית’, אך לכן יש לנהוג זהירות ביישום, ואולם כאמור קשה לקבוע מראש את גבולותיו המדויקים לכל מקרה”

לסיכום למרות שחוק יחסי ממון קובע מפורשות כי נכסים “חיצונים” הינם ברי איזון בין בני זוג, בתי המשפט לענייני משפחה מגובים על ידי פסיקה ענפה של בית המשפט העליון פוסקים כי ניתן להוכיח כוונת שיתוף ספציפית גם ב”נכס חיצוני” וזאת מכוח הדין הכללי – דיני החוזים, דיני הקניין, דיני הנאמנות וכיו”ב – כאשר נטל ההוכחה מוטל על הטוען לכוונת השיתוף ב”נכס החיצוני” וכאשר כל מקרה נבחן על פי נסיבותיו (הפסיקה קובעת כי לא די בקיומם של חיי נישואין – אף אם הם ממושכים – כדי לקבוע שהייתה כוונה לשיתוף ספציפי).
 
כאן המקום להדגיש כי בתי המשפט ציינו לא אחת כי אופייה הייחודי של דירת המגורים כנכס משפחתי מובהק וכנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג, כך שיש להקל עם בן הזוג הטוען לשיתוף בה, ואף נטען במספר מקרים כי חובת הוכחה עובר לבן/בת הזוג הטוען לבלעדיות על דירת המגורים.